תקנה 15 ותנאיה

תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, קובעת האם מעבר לנכות הרפואית שנקבעה לתובע ישנה או תהיה פגיעה בכושר ההשתכרות. מטרת התקנה לנסות ולפצות את אלו שיכולתם לעבוד במקצועם ערב התאונה נפגעה באופן מיוחד, כך שהנכות הרפואית שנקבעה להם אינה משקפת את נכותם התפקודית.

הפעלתה של תקנה 15 יכולה להביא להעלאה של עד 50% מאחוזי הנכות שנקבעו לתובע בוועדה הרפואית במקרים בהם ניכרת פגיעה בתפקודו של הנפגע וביכולתו לחזור אל עבודתו לאורך זמן ולשמר את אותה רמת הכנסה שהתקיימה קודם לפגיעה. (כלומר מי שנקבעה לו דרגת נכות של 20% והועדה המליצה להפעיל תקנה 15 במלואה, נכותו תעמוד על 30%).

כאשר הנכות הרפואית שנקבעה נמוכה מ- 20%, רשאית הוועדה הרפואית להפעיל את התקנה על דעת עצמה מבלי להפנות את התיק לוועדת רשות לעניין תקנה 15 . בדרך כלל תפנה הוועדה לפקיד תביעות של המוסד לביטוח לאומי, על מנת שיכין דו"ח לגבי השתכרותו של המבוטח לפני ואחרי התאונה, ועל סמך דו"ח זה תקבע את עמדתה באשר להפעלת התקנה.

כאשר הנכות הרפואית הינה בשיעור של 20% ומעלה, חייבת הוועדה להתייעץ עם ועדת הרשות, ורק לאחר שקיבלה את המלצת הוועדה היא קובעת האם יש להפעיל את התקנה, ובאיזה שיעור.

חשוב להדגיש שהוועדה הרפואית אינה כפופה להמלצת פקיד התביעות, או להמלצתה של ועדת הרשות. לוועדה הרפואית יש שיקול דעת משלה, והיא יכולה לקבל את ההמלצה או לדחותה, ובלבד שתנמק את החלטתה.
במידה והוועדה קיבלה החלטה ליישם את התקנה היא יכולה להפעיל אותה באופן חלקי או מלא.