סוגי פגיעות בעבודה וביטוח לאומי

תאונה תוך כדי ועקב העבודה, לרבות תאונה בדרך אל העבודה וממנה ותאונה בנסיבות המפורטות בחוק הביטוח הלאומי בסעיף 78.
תאונת עבודה מוגדרת כאי-כושר או נזק מאירוע תאונתי, נראה לעין, שאפשר להגדירו במקום ובזמן, שגרם לאי-כושר לעבודה של יותר מתשעה ימים או לנכות צמיתה.
אם אירע מאורע פתאומי ומיוחד שהביא להחמרה במצב בריאותו של העובד במחלה שקיננה כבר בגופו לפני האירוע, אפשר לומר שאירעה לו תאונת עבודה.

בטרם מגישים תביעה לביטוח הלאומי בגין פגיעה בעבודה, חשוב לבצע ולעשות מספר פעולות על מנת "לעזור" לביטוח הלאומי להכיר באירוע בגינו מוגשת התביעה, כפגיעה בעבודה.

1. ראשית חשוב לפנות באופן מידי לאחר המקרה או בסמוך לכך לטיפול רפואי. חשוב כי במסמך הרפואי הראשון יהא רישום מדויק של מקרה התאונה ונסיבותיו וחשוב לוודא כי פרטים אלו נרשמים במדויק כפי שהנפגע מתאר אותם במסמך הרפואי. לרישום בתיעוד הרפואי הראשון בסמוך לאחר התאונה חשיבות גדולה מאוד לעצם ההכרה בתאונה ופעמים רבות ישנן סטירות בין הרשום במסמך הרפואי הראשון לבין גרסת הנפגע בטופס התביעה לביטוח לאומי או בחקירתו בביטוח הלאומי.
2. חשוב מאוד לקחת פרטיהם של עדים לתאונה.
3. לאחר התאונה / פגיעה יש לידע את המעביד על המקרה ולמלא טופס ב.ל. 250.
4. יש לאסוף את כל התיעוד הרפואי הרלוונטי לתאונה/פגיעה ולצרפו לתביעה כאשר מגישים אותה לביטוח הלאומי (לצרף לטופס ב.ל. 211).
5. לבקש מהרופא המטפל או הרופא המומחה אליו פנה הנפגע לצורך קבלת הטיפול הרפואי, תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה בה מצוינת האבחנה הרפואית של הפגיעה/ בעיה רפואית ממנה סובל הנפגע ותקופת אי הכושר בגין אותה הפגיעה.
6. לאחר שיש בידי הנפגע את כל הפרטים המוזכרים לעיל יש למלא טופס התביעה לביטוח הלאומי (ב.ל. 211 – טופס הודעה על פגיעה בעבודה ובקשה לדמי פגיעה) ולהגישו לביטוח הלאומי ביחד עם כל התיעוד הרלוונטי.
7. מומלץ מאוד לצרף לטופס התביעה, דף אישי נפרד בו מפרט הנפגע בצורה ברורה ומפורטת את הנסיבות אשר הביאו לפגיעתו בתאונה.
8. במקרים של פגיעות "מסובכות" כגון: סרטן העור כתוצאה מעבודה בשמש או הרמה של משאות כבדים בעבודה, מומלץ במידת האפשר להצטייד באישור מהמעביד המאשר את גרסת הנפגע למנגנון הפגיעה ו/או החשיפה לשמש ו/או ההרמה החוזרת ונשנית של משאות כבדים בעבודה.

מיקרוטראומה (תורת הפגיעות הקטנות) הינה פיקציה משפטית הבאה לעקוף את הרשימה הסגורה של מחלות המקצוע שנקבעו ע"י המוסד לביטוח לאומי.
ביטוח לאומי בוחן את תביעת המיקרוטראומה בשני מסלולים:

האחד- הכרת התובע כנפגע עבודה,

השני- הכרת התובע כזכאי לקביעת נכות ועקב כך לקבלת קצבה.

ביטוח לאומי מקשה על התובעים להכרה במיקרוטראומה. התביעה מורכבת ולא קלה. לרוב, הבקשה נדחית בתביעה הראשונה, והתובע רשאי לפנות לבית הדין לענייני עבודה.
האדם שנפגע בעבודתו בצורה המוגדרת כמיקרוטראומה, צריך להוכיח כי קיים קשר עובדתי, סיבתי וישיר בין אותן פגיעות זעירות חוזרות ונשנות לבין מצבו הגופני- בריאותי. בהמשך יש צורך בקביעה רפואית המקשרת בין אותן פגיעות זעירות קיימות לבין הופעת הבעיה הרפואית / מחלה.ההכרה בכך שהפגיעה היא אכן תוצאה של פגיעה מעבודה, תיבחן בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה:

ארבעת התנאים היוצרים מיקרוטראומה:
א. התובע ביצע תנועות חוזרות ונשנות זהות או דומות פעמים אינספור ביום העבודה.
ב. אפשר לאתר את התנועות במקום ובזמן.
ג. כל תנועה הותירה פגיעה זעירה שאין לה תקנה.
ד. צירוף הפגיעות האלה גורם לפגימה הנטענת.

דוגמאות למיקרוטראומה :
מבוטחים שהיו חשופים לשמש במשך שעות רבות בכל יום ושעורם היה חשוף לפגיעה חוזרת של השמש במהלך עבודתם וחלו בסרטן העור.
צרידות אצל מורה ותיקה המשתמשת במיתרי הקול במאמץ יתר, ויש ממצאים תואמים על המיתרים, תוכר כצירוף של מספר גדול של אירועים נפרדים.
חשיפה ממושכת לגרגרים זעירים של אבק, קמח, סובין או יסודות מזיקים אחרים, יכולים להיכלל אף הם בהגדרות המיקרוטראומה.

אירוע לבבי ואירוע מוחי הם שתי פגימות שהדיון בהן מבחינה עובדתית שונה מכל פגימה אחרת בנפגעי עבודה.
להכרה בפגימות אלו נדרש קיומו של "אירוע חריג" בעבודה קודם וסמוך לקרות האוטם או האירוע המוחי. קיום האירוע החריג ייקבע על ידי פקיד התביעות לנוכח העובדות העומדות בפניו.
המבחן על פי הפסיקה לקביעת קשר סיבתי בין האירוע הלבבי / מוחי ובין האירוע בעבודה הוא "מבחן האלמלא", דהיינו, אילולא קרה האירוע, האם היו קורים האוטם או האירוע המוחי בזמן ובמקום שקרו.
ביטוח לאומי יכיר בפגיעה באירוע לבבי /מוחי כפגיעה בעבודה אם יוכח שבסמוך להופעתו היה בעבודתו של התובע מאמץ חריג ומיוחד ובלתי שגרתי או שאירע אירוע שגרם לדחק נפשי בלתי רגיל ומיוחד .
בבואנו לבחון אם אירע אירוע נפשי חריג בעבודה שגרם לאירוע מוחי או לבבי, אין די בהוכחה שהתובע התרגז בעבודתו או כעס מסיבה כלשהי, אלא שההתרגזות או הכעס באו כתוצאה מאירוע חריג ומסעיר שחולל "סערת נפש" או "פגיעה קשה" בתובע. לעניין "מאמץ מיוחד וחריג" אין די בכך שהתובע עבד עבודה הכרוכה במאמץ מסוים, אלא שהעבודה, ביחס לגילו ולמצב בריאותו בעת ביצועה, הייתה קשה ומאומצת ביותר, ושזו עבודה שאינו מורגל בה בדרך כלל, והיה עליו להשקיע כוחות פיזיים כדי להתגבר על הקושי שהציבה.
מאמץ מיוחד או דחק נפשי המשתרעים על פרק זמן ממושך אינם יכולים להיחשב אירוע תאונתי, משום שאינם ממלאים אחר התנאי העיקרי שבהגדרת תאונה: גורם הפתאומיות החד-פעמית שאפשר לאתר ולהצביע עליו במישורי הזמן והמקום.
העיתוי שבו הופיע האירוע הלבבי/ מוחי הוא מרכיב חשוב במבחן הקשר הסיבתי, ומקובלת הדעה שקיום הקשר הסיבתי בין האירוע ובין הפגיעה בלב או במוח מתחזקת אם האירוע הרפואי התפתח בו בזמן עם קרות האירוע החריג הנטען או בסמוך לו.
בפסיקה לא הוגדר פרק הזמן העונה על ההגדרה "סמוך", אך מקובלת עדיין הדעה שמדובר ביום עד מספר קטן של ימים מקרות האירוע, ובלבד שהסימנים המבשרים את הופעת האוטם החלו תכוף לאירוע ונמשכו לסירוגין עד להופעת האוטם.
אם הסימנים להופעת האירוע הרפואי הופיעו לפני האירוע הנטען, ויועץ רפואי יקבע שהופעתם הייתה כבר בלתי נמנעת, גם אם יוכח שהאירוע בעבודה היה בגדר מאמץ חריג או דחק נפשי מיוחד שזירז את הופעת התופעות הרפואיות, יישלל הקשר הסיבתי, מאחר שבנסיבות אלה הוכח שתרומת העבודה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.